אקורדיון

מעניין כמה מכם קוראים את הכותרת ומעלים בדעתם  את כוונת המשורר. אם גם אתם חושבים על דיאטה שכשלה, העלאה והורדה במשקל באופן כל כך מהיר, שעליה וירידה במדרגות הנעות בנתב"ג לא הייתה מתביישת בה, אז הרי שאתם יודעים מהי דיאטת אקורדיון.

אמנם אני לא דיאטנית עדיין, אבל ידעתי למה אני נכנסת ובכמה קילוגרמים עודפים אני עשויה לצאת מזה. ידעתי שבכל הרזיה מהירה מובטחת עלייה הרבה יותר מהירה, ואף כפולה ומכופלת. ידעתי שזו עוד דיאטה שתשאיר אותי מקומטת, מלאת סימני תפוזים ואנלוגיות אחרות, ושעד החתונה זה יעבור, רק לא החתונה שלשמה התכנסנו.

אבל רציתי תוצאות מידיות, ורציתי להוכיח לעצמי שגם אני יודעת לסתום את הפה כשצריך, לזמן קצוב ביותר.

כמו ילדה קטנה שזקוקה לחיזוקים בצורת ממתקים ופחמימות, מצאתי את עצמי מתרכזת בחגיגות יום ההולדת שלי בעיקר באיפה וכמה אני יכולה להכניס לקיבה המסכנה שלי.

כן, תמיד אמרתי שזו סוג של הלקאה עצמית. אם למות מאולקוס, אז לפחות למות רזה. אולי אני נשמעת כמו חולת אנורקסיה סופנית, חלילה וחס, אבל אני לא. תמיד טענתי שאחת מאהבותיי הגדולות בחיים, אם לא הכוח המניע אותי תחת כנפיי, היא אכילה. במסעדות, בבית, אצל חברים, אוכל של אמא, ואוכל של אמהות אחרות...

לגלות טעמים חדשים (כל עוד לא הגיחו ממעמקי הים או סביבתו), או לנסות לבשל בעצמי לטובת האנשים שאני אוהבת, סוג של תרפיה ממש, או בילוי אנתרופולוגי עבורי.

את הפעם הראשונה שאכלתי אוכל הודי לעולם לא אשכח. כמה טעמים, כמה ריחות, ממש מבחן אינטליגנציה לבטן שלי. תבלינים, רכות, אפילו האורז כבר לא סתמי, עממי ופשוט. מסחרר בעיני.

כן, אני שוב חושבת על הארוחה הבאה שלי. אקורדיון- כבר אמרתי?

עוד קילו 800 למניאק

בקטנה, אני אומרת לעצמי, כולה קילו 800, בקושי לידת פג... מה שמקשה על הרזיה של כל כך מעט זו דווקא העובדה שאין לי זמן לכך. נשארו עוד 8 ימים בלבד למועד שהצבתי לעצמי. 8 ימים זה זמן מספק לנס חנוכה אמנם, אבל הרבה פחות כדי להגשים לעצמך מטרות ייעודיות, במיוחד בכל הנוגע להסרת שומנים או  דיאטה בגילי המופלג. לא, באמת, פעם רק הייתי מצהירה שאני מתחילה דיאטה וכבר הייתי משילה 2-3 קילוגרמים מיותרים, אחרי חציית הקו האדום (גיל 30), גם השילוב של ביקורים קדחתניים בחדר כושר, עם אכילת מטעמים חסרי טעם או ריח לא עושים את ההבדל.

אבל בכל זאת, אם נביט בחצי הכוס הריקה, מאז המחלה ההיא (לא מחלת מין כמו שזה נשמע, סתם וירוס חולף) הצלחתי להוריד למעלה מחמישה קילוגרמים. שזה נחמד, אם זה היה קורה נגיד, בתוך שבוע וחצי, ולא בתוך חודש וחצי, שמתוכם 3 קילוגרמים ירדו בעקבות הווירוס הנורא. מצד שני, עדיף לאט, אבל בטוח, כמו שכל דיאטנית או איש מקצוע אומר, אנחנו כבר זוכרים מה קרה לי בקיץ שעבר, בחורף שאחריו, וחוזר חלילה. (וזה תמיד חוזר במקומות הלא רצויים, דהיינו: ירכיים, ישבן, זרועות ובטן, בטן, בטן)

למרות שכבר רכשתי שמלה שמסתירה ומטשטשת עוד שתי ארוחות במקס ברנר (סליחה, אבל היה לי קינוח חינם לכבוד יום ההולדת, לא לנצל?), עדיין נחושה להוכיח לעצמי שהכל מתחיל ונגמר בראש, ושעם קצת איפוק, והרבה משמעת עצמית- גם הקילו 800 האלה (נכון לאתמול בבוקר), יוסרו עד יום ההולדת שלי.

הרעבה עצמית

אני אוהבת אוכל. אין מישהו בעולם שיפריד ביני לבין אהבתי זו, שהיא אולי אולי אולי אהבתי הגדולה מכולן.

אין משבר בחיים שפת לחם חמה לא יכלה להרגיע, ואין שברון לב ששוקולד על כל צורותיו לא יכל לאחות.

חוששני שזו חלק מהמסורת היהודית לחיות סביב האוכל, ולשלבו בכל נוהג יהודי, אם בטוב, ואם לרע, וכיהודיה, זוהי חובתי ללאום.

כל ההקדמה הזו כדי להסביר כי למרות הכותרת המדאיגה, אנורקסיה לא נראית באופק שלי, ולכן אמא, הסירי דאגה מלבך. אף על פי כן, אני שמחה להודות שהשלתי 2.8 עודפי ייבוא ממשקלי בשבוע האחרון.

עוד 3.8 קילוגרמים למניאק, ואני מכתירה דיאטה זו כמרענן הרשמי של הקיץ. איך ירדתי כל כך הרבה וכל כך מעט זמן אתם שואלים? שילוב של כוח רצון וחוסר כוח לחיות. את ההצלחה אני לא זוקפת לזכותי, כי אם לאותו וירוס אלים שביצע  בי את זממו, והותיר אותי מורעבת ומלאת טראומה, חוששת מפני מהארוחה הבאה, כמו ממתקפת דבורים על פדחת מבריקה.

אכן, שלשולים ומיחושי קיבה (ביטוי של אמא עוד מימי הפתקים לבית הספר) הם כלי עזר מבטיח ל הרזיה מהירה.

בשבוע הזה יכולתי למנות על כף יד אחת את מספר הארוחות שהעזתי להכניס אל פתח פי, ויש לי רק חמש אצבעות עדיין, אם תהיתם.

אפילו ישיבה במסעדה האיטלקית האהובה עליי, בשעות של הארוחה העסקית (המחיר עושה תאבון, האמינו לי), עם חברתי הטובה, חובבת הגורמה ואנינת הטעם, לא גרמה לי להזמין קינוח (חוק בל יעבור אצלי), או לנקות את הצלחת, כמו שאמא לימדה אותי.

שוב, המחשבה אודות אוכל מלווה אותי החל משעות הבוקר המוקדמות ועד שאישוני העין שלי מצטמצמים לכדי שינה. הראש והנשמה עדיין זוכרים חסד נעורים לאהבתי זו, ואני מבטיחה לשוב ולסקור ממטעמי הארץ, בקרוב מאוד.

חמש ק"ג למנייאק...

מכירים את זה שאתם מציבים לעצמכם יעד, והוא נראה דווקא ממש סביר ואפילו הגיוני, גם בלי דיאטה שמצריכה הרעבה עצמית, דיכאון, רפיון עצבים, התגנבות אל המקרר בשעות לילה מאוחרות, השמנה, וחוזר חלילה.,

אבל איך שהוא אתם נתקעים עם הקילוגרמים האחרונים האלה, שלא רק שהם לא בסימן הרזיה כמצופה (תפסיקי לחשוב על הוופל, חזירה!), אלא אפילו עליה הדרגתית.

אתם יכולים להגיד לי שזו מסת שריר שפיתחתי ב3 חודשים שאני רשומה למכון כושר (בדגש על "רשומה"), או שאני אמורה לעלות על המשקל רק בשעות הבוקר המוקדמות, לחשב את הנעליים, את השפם המיותר, וכל היתר- אותי לא תשכנעו. הקילוגרמים האחרונים בכל דיאטה הם בדרך כלל מה ששובר אותי.

בטוחה שכל דיאטנית קיבלה שקל על מספר הפעמים שהיא שמעה מטופלים מלינים על כך, ובאמת שהייתי שמחה לקצת תשובות. ניסיתי לעודד את עצמי, שאחרי 17 ק"ג בשלושה חודשים, אין מצב שאני לא מצליחה להשיל 5 בפחות מחודשיים, אבל זה עודד אותי בדיוק עד שראיתי את עצמי שוב במראה.

ואז קיבלתי התערבות אלוהית: וירוס בקיבה. אני מודה, אחרי 24 שעות של צמרמורות, קור, עור ברווז, דקירות במוח (אין לי שם פיוטי יותר, ו"מיגרנה" זו בדיחה לעומת מה שהרגשתי), הזיות, וקריאה זועקת לאמא, למרות שהיא בכלל רחוקה מרחק שנות אור ממני, אין מצב שזו הייתה כוונת המשורר- עדיין, דיכוי התיאבון ופעילות מעיים בלתי נשלטת הם מתכון בטוח להרזיה מהירה, גם אם לא בריאה, לא נוחה, ולא ארוכת תוצאות..

מחר אני עולה על המשקל, וויש מי לייק!

בדרך לחתונה עוצרים אצל דיאטנית

חודשיים לפני האירוע המיוחל, לא שלי, כי אם של החברה הכי טובה שלי, ואני ממש לא שם.

דיאטה לטווח הקצר זו המומחיות של בחופשת הקיץ, עוד מאז שהייתי נערה מתבגרת.

אמא יקרה נהגה לכנות אותי עגלגלה וסקסית, אבל חוץ ממסיבות חילופי זוגות בחושך מוחלט, אף אחד לא הסכים עימה. כל ההתעסקות הזו סביב רכישת שמלה, מסיבת רווקות ושיזוף מלאכותי גורמים לי להתגרד, אה, וגם להתקפי חרדה. בספר שאני הגיבורה בו כתוב שאני צריכה הורות אחרת ורגישה, שאני פרפקציוניסטית וביקורתית, אך בעיקר, ומה שהכי אהבתי, צריכה שהכל יהיה הגיוני. ממש כך. אם יתנו לי פקודה מבלי שאפנים את ההיגיון שלה- היא לא תהיה מושלמת, ולהיפך. אף כי כמה אנשים שקוראים את זה עכשיו לא יבינו מה ההיגיון הגדול במה שאני עושה כרגע, בשלב זה בחיי. אולי מכאן התסכול המתמשך.

רביד אומרת שאני צריכה להתמקד בכתיבת מאמרים ויחסי ציבור למשהו ספציפי. אבל אני כבר יודעת שאין צד העבודה שכר. לפעמים אני חושבת שאני מתפרנסת רק בכדי לממן אירועים ושמחות של אחרים, כן ירבו (אבל... מתי יבוא תורי?), או כדי לרכוש עוד שמלה, שגם ככה לא תעלה חלוף הקיץ.

אמא אומרת לקבל את עצמי ככה וזה. לא רוצה. לא קראת שאני ביקורתית ופרפקציוניסטית? איך זה מסתדר עם הבטן הנשפכת והזרועות השמוטות? וזה אחרי שלושה חודשים בחדר כושר!!

אז החלטתי ללכת אל דיאטנית ששמעתי עליה. אחת שתגיד לי שלדפוק סנדוויץ' עם פסטרמה וחמוץ כשהחבר שלי לא בבית, רק בגלל שהוא לא בבית, זה לא בסדר. שאני פועלת מהבטן, ולכם הבטן פועלת נגדי. שאני לא שקולה והגיונית. שאני אמוציונלית. ובלב אני אחשוב לעצמי: "היי, אני אישה, מה את רוצה שאעשה עכשיו? אבכה? רגע- זה מוריד במשקל?"

באירוע האחרון פגשתי את מיכל, ידעתי שהיא לסבית מהרגע הראשון שהכירו בינינו. ולא, היא לא התחילה איתי.

מיכל עברה ניתוח הצרת קיבה לפני שבועיים וכבר הסירה 15 ק"ג והיד עוד נטויה. לא שאני סוגדת לקיצור קיבה/דרך, בעיניי הדרך להשמנה כפולה מהירה מאותה הרזיה אגרסיבית. אבל שמחתי בשבילה.

גם אורי הוריד משקל דומה בעת שהייתו בתיאלנד. לא הבנתי איך, בתמונות הכל נראה אטרקטיבי ומזמין כמו ליידי בוי בלי גורגרת. יש מצב שאני נוסעת לתיאלנד רק כדי לרדת במשקל.

יום לא טוסט

אמנם יום חמישי, הגיע סופ"ש, אבל הוא לא מסמל טובות. יש לי שני אירועים הערב ומחר, וכל אחד מצריך שמלה שונה, היות ומדובר באותם אורחים. מעבר לכך מדובר בהוצאה כלכלית גדולה ובהפרעה מסיבית וסיבה מצדקת לכשל דיאטה שבועי, כי גם אם לא אוכל, לא ביקרתי בחדר כושר כל השבוע.

מחר עוד יום הולדת, שבת אצל אמא- הליך הרזיה כושל לכל הדעות, אבל אמא יש רק אחת, ויום הולדת לחצי דוד היחיד שלי חייבים לכבד בנוכחות מלאה.

מעבר לכך נגמר גם החודש, ובמהלך הכנת הדוחות אני נתקלת בנפילות חוזרות ונשנות של גוגל. אולי מי שלא מבין מה זה קידום אתרים לא יפנים את המשקל של גוגל ביום עבדה רגיל, ובפרט- סוף חודש, אבל לי זה פוגע ביעדים. עוד סיבה להשמין.

נוסיף על כך את המריבה עם הבן זוג שגרמה לי להתחזר על כל מה שלא זז אתמול במקרר, וכמובן נגמרה בחיסול חצי קופסת גלידה ושינה מוקדמת במיוחד (דווקא על זה אני פחות מצטערת).

אוי, הייאוש. התסכול. הקנאה. הלחץ. הייאוש.... וחוזר חלילה. לא מצליחה להסתכל על שום דבר באור חיוב כרגע, ואני יודעת שיש הרבה אנשים מסכנים בעולם, רובם מרוכזים בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. בחיי.

כל כך חיכיתי ל"לילה לבן" החל הערב, חשבתי שנפגש כמה חברים ונפזז ברחובות העיר עד השעות הקטנות של הלילה (12:30), אבל מישהי הייתה צריכה להזמין אותי לאירוע בדרום הארץ, כאילו רק להשתתף בשמחתה על הורות חדשה היה בראש מעייני. (הייאוש, הקנאה, התסכול...)

אז למה לי דיאטה עכשיו?

בגדול, אני מאלה ששומעות את המילה דיאטה ומתחילות להעלות משקל, במקום לרדת. באמת, גם להריח שוקולד גורם לי לפצעונים, ובכלל, הפעם האחרונה שהזעתי בחדר כושר הייתה כשחתמתי על החיוב של המנוי והתחייבתי לשנה שלמה. יש מצב שיש לי פחד מהתחייבויות (עיין ערך ביטול חתונה).

אז למה לי להתחיל ולצאת בהצהרות שיסתיימו עוד לפני חרם הקוטג'? הרי כל הליך הרזיה אצלי נגמר בבכי, ולא מדובר בדמעות של אושר.

השיא אצלי הוא רגע מדידת בגד ים או רכישתו לראשונה. בהתחשב בעובדה כי העור הלבן שלי לא נחשף לאור שמש או עין בלתי מזוינת מאז רגע לידתי (וגם אז זה לא היה בהסכמתי כמובן) ועד רגע זה, ניתן לשער שהבגד ים משמש לצורכי דיכוי תאבון בלבד, לצערנו, לא את שלי...

כן, כן, אני יודעת שיש קשר ישיר בין תזונה לביטחון עצמי סלאש הערכה עצמית סלאש מציאת זוגיות ואושר פנימי.

קראתי כמה מאמרים בנושא, אבל זה מתיש. מתיש להיות אקורדיון אנושי, פעם למעלה, פעם למטה, לא לדעת אם שווה להסתכן ולנסות להיכנס אל תוך הג'ינס משנה קודמת, ולקוות שלחברות הרווקות של המתחתנת הבאה אין גוף מדהים. או להתנחם שכל מי שילדה מסביבי לא הצליחה לחזור לגזרה שלה טרם ההריון (אני בן אדם רע, תכל'ס). אולי אני צריכה פשוט לעשות סוויטש בראש, לחשוב על אוכל ככלי, ולא כבעל חשיבות יתרה, מנחמת, מאכזבת, משמינה. אולי התשובה נעוצה שם בפנים...

אה, לא, זה סתם קרקור בטן : )

על חדר כושר ואכזבות קטנות

אני כבר ילדה גדולה, וזו לא דיאטה ראשונה, ולצערי, לבטח גם לא האחרונה, שעשיתי ואעשה בחיי. ברור לי שביקורים תכופים בחדר כושר, עם או בלי הזעה מרובה (ולא, אני לא מאלו שבאות לעשות דאווינים, לראות ולהראות במכון), אינם מספיקים לצורך ירידה במשקל, בטח שלא במצב הרזיה של 5 קילוגרמים מיותרים.

אז כן, קראתם נכון, 5 ק"ג הם מה שמפרידים כרע ביני לבין האושר לעטוף את עצמי ב בגד ים ביקיני ולקפוץ לבריכה העירונית. אה, וגם לובן גופי המסנוור, אבל זה כבר סיפור אחר.

בניגוד לדיאטה קודמת, אז השלתי 17 ק"ג, הפעם אני לא סותמת את הפה. מכוון שהפנמתי כי הרעבה עצמית לא תגרום לי אמנם להיות חולת אנורקסיה אפוא, אך תגרום לי להעלות את כל מה שהורדתי+ ריבים ו פיצויים תוך חודשיים שלושה.

ברור לי ששמירה על תזונה בשילוב עושר גופני הם המתכון המנצח, ואת הקילוגרם המיותר שהוספתי לאחר חודשיים וחצי של פעילות גופנית של עבודה קשה, הייתי חוסכת מעצמי, לולא חגגתי בשבועות, במשך שבועות...

אבל היי, זו אני. אולי בגילי המופלג (אוטוטו יום הולדת, בוא לא נדבר על זה) הגיע הזמן שאקבל את עצמי (אנסה) לחבק את עצמי ולדעת שאכילה מופרזת היא אחת ממגבלותיי, הגם מעלותיי, שכן, אין עליי בבילויים קולינריים...

המממ לא, המטרה ברורה: הרזיה מדורגת וחיוך רחב לרגל יום הולדתי הממשמש ובא.

נתראה בבקיני : )

אחרי החגים- דיאטה

זהו, נגמרו החגים, נגמרו התירוצים, (אף כי לא נגמרו השאריות של חג שבועות...) זה הזמן להתחיל דיאטה ולרדת במשקל. אני יודעת שכמו שזה נשמע אני כל הזמן אומרת שאני מתחילה אחת, או במהלכה, או עסוקה במתן פיצויים על דיאטה שצלחה, או סתם מקטרת, אבל אחרי כל העיסוקים באפייה, בישול וטעימות אסורות לרגל אירוח משפחתי, הבנתי שביקורים בחדר הכושר, תכופים ככל שיהיו, אינם מתכון מספק לצורך הרזיה מהירה.

אז השארתי את הלחמניות הבלקניות שאפיתי להורים, את עוגת הגבינה הניסיונית לחבר'ה במשרד, ואת הקנלוני במילוי תרד וגבינת עזים לבת של השכנה ממול, ועכשיו אני רק חולמת על הקוטג' 3 אחוזי שומן של ארוחת עשר, בליווי ירקות צוננים ושטופים. הממממ... מעניין כמה זמן אחזיק מעמד הפעם.

אולי העובדה שיש לי 3 אירועים בחודשיים הקרובים, ועליי להיראות במיטבי, יוכלו לעזור לי לסגור קצת את הפה.

גם התמונות שהועלו לפייסבוק לא מרמזות דבר מלבד זעקה להורדה דחופה במשקל.

הנחמה היחידה היא שאני לא לבד במלחמה היום יומית הזו, מאות נשים, מגיל 9 ועד יומן האחרון, מתקשות להשיל ממשקלן את הקילוגרמים העודפים, עד כי נדמה שכל העולם עסוק בדיאטה ולא במיגור תופעות איומות כמו אנורקסיה ובולמיה, שנגרמות כתוצאה מההתעסקות הטורדנית הזו במשקל, חברתית ואישית, בעיקר בקרב נשים בגיל הטיפש- עשרה. מפתיע לגלות, אבל לא מדובר בחוסר מודעות למחלות הללו, אולי אפילו ההיפך הוא הנכון. חלק גדול מן הנשים רואות באנורקסיה הליך מזורז של דיאטת כאסח וחיות באשליה ש"לי זה לא יקרה".

בדרך כלל מדובר בבנות שהן לכל היותר מלאות, ועליהן להשיל מעט קילוגרמים, אך בשל הערכה עצמית לקויה חושבות עצמן לשמנות, עד אבדן התיאבון ולעתים המחלה מתדרדרת והופכת לקטלנית ממש.

למרות כל החששות שלי, ברור לי כי כשאהיה אמא בע"ה, אעניק לילדי חינוך קפדני בכל ואשים דגש על תזונה נכונה ואנסה לחסוך מהם את כל ההתעללות העצמית הזו.

גבינה לי גבינה לי

כן, הפוסט הבא הוא בסימן חג השבועות הממשמש ובא. חג הגבינות ובעיקר- ההשמנה המובטחת.

בפייסבוק שלי כבר התרעתי אמש: "שבועות על שום מה- על שום מספר השבועות של דיאטה שיעברו עד שאוריד את מה שהעלתי בחג". נכון, יש מי שיגיד שתמרורי האזהרה כבר שרירים ועומדים, ושאני יכולה להילחם בתאוות הגבינה הלבנה והשמנת והקצפות שלי, ולהסתפק בפרוסת קטנה, יחידה, עשויה גבינה רזה וחלב דל שומן, אני יכולה להחליף את הבורקס עתיר השומן, ממולא המוצרלה והפטריות בעלי תרד עטופים בשד עצמותיהם בלבד.

אני יכולה, ברור, אבל למה לי? שבועות זה לא זמן טוב לדיאטה או הרזיה מכל סוג שהיא, אלא אם כן הלבנה מקולקלת, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת, אבל זה לא משהו שפטרייה ממולאת בריקוטה לא יכולה להעביר...

אז רגע לפני שאני אוגרת לי עוד ריפוד באזור הרך ממילא, שאלתי את חברתי, ההיא הממורמרת שנרשמה לקבוצת תמיכה ובראשה דיאטנית ידועה, שאף אחד כבר לא זוכר את שמה, אלא רק את ה לוגו שלה, מה היא עושה כדי לעבור את החג ולהשאיר את הטנא מלא עד כמה שניתן. היא סיפרה שכבר השילה מעליה קילו וחצי, אבל שהיא לא עומדת בתכנית של "הרזיה בטוחה לקיץ חטוב 2011", או איך שלא קראו לזה, ובינינו, קילו וחצי הוסר אוטומטית ברגע שנפתרה מ1500 ש"ח עבור הסדנה.

יכול להיות שאני סתם מקנאה, וכבר סיכמנו שקנאה זה משמין, אבל גם לאכול את הלב יכול להיות פתרון בשבילי.

חג לבן שמח.

דיאטה של גבינות

נשמע כמו פרדוקוס: דיאטה של גבינות, הרי אפילו אתי אנקרי שרה בגאון: "ואל תאכלי עוגות גבינה, זה לא טוב למשקל", אז אלא אם כן מדובר בדיאטה לשם השמנה של חולת אנורקסיה בסיכון, ניתן רק לתהות האם זה בכלל אפשרי. אז זהו, הכל אפשרי, אך כמו תמיד, ולצערי כי רב, הכל תלוי במידתיות. אנקרי שרה: "עוגות גבינה" ולא פרוסת עוגת גבינה אפויה בלבד, שמסתבר הרבה פחות עתירת קלוריות מאשר עוגת גבינה קרה, שאהובה עליי פי 10. אבל אני איני נמנית על מי שיכולה להסתפק בביס קטן, או בחתיכה בודדת של עוגה, לא כל שכן, קינוח מתוק ומוצלח. אותי לימדו שילד טוב משאיר צלחת ריקה, ואף כי תוכנית לא עבדה עליי עד גיל 12, גיל התבגרות דווקא כן תפס על שינוי הרגלי תזונה אלו, ולא לטובה.

קראתי גם כי דיאטנית ממליצה להימנע מאכילת גבינות שמנות, וציינה לדוגמה שכדור אחד של גבינת שמנת מכיל 190 קלוריות, וזה אפילו לא פסיק לעומת פסטה ברוטב שמנת, וכל מטעמי חג השבועות הבא עלינו לטובה/ להשמנה. לחלוטין, זה החג האהוב עליי, חשבתי לעצמי, לא מצאתי את עצמי בולסת אוכל בחג הפסח, ואפילו לא בחנוכה, שבועות זה גם עניין אחר, הגבינה היא החברה הכי טובה שלי, וככל שהיא שמנה יותר, כך טעמה מתגמד לעומת רגשות האשמה המלווים באכילתה.

אז כן, החג הזה אני עומדת להיות האחראית על המטבח, ומקווה לא למצוא את עצמי "טועמת" ומנקה את התבניות בעצמי. הזמנתי אורחים שישמינו על חשבוני, ואני מאחלת לכולנו חג לבן, רומנטי, ורזה, עד כמה שניתן.

החבר האנורקסי שלי

כבר שמונה חודשים שאנחנו יחד. עושים מה שכל שאר ה זוגות עושים:  אוכלים, צוחקים, שותים, נהנים, רבים, מתעצבים, מכירים, מתעצבנים, משלימים, אוהבים. בתחילת הקשר יצאנו פעמיים בערב לשתות ולסיים בקינוח.

תמיד לפי הבחירה שלי, והוא אף פעם לא סירב. היה כיף, היה בעיקר משמין, אבל הכל מאהבה, ואומרים שכשטוב לך אתה משמין מנחת, אז הנה, העלנו כל אחד 5 ק"ג בממוצע.

כשעברנו לגור יחד הבטחתי להירשם לחדר כושר ולהתחיל בהליך הרזיה מאסיבי. כמו כל דיאטה שעשיתי בחיי, גם זו נידונה לכישלון. כל פעם הייתי צמה, או נמנעת מאכילת הדברים האהובים עלי, ומסמנת בראשי, כמו בטבלת ייאוש, את היום בו אוכל לחזור ולאכול הכל, כמו פיצויים של ילד מורעב בבוליביה.

אבל החבר שלי, הוא פיתח הפרעת אכילה של ממש. התחלתי לשים לב שאת הארוחות שאני מכינה הוא אוכל בהפסקות גדולות כל כך, ואיני בטוחה אם הוא אוכל את ארוחות הצהריים שלו בעבודה. לא פעם גיליתי שהוא מחזיר את קופסאות האחסון של האוכל מלאות ולא נגע בהן.

היום הוא הצהיר שאכל בשעה 16:30, ושבכלל לא היה לו צורך לאכול. "איך אין לך צורך לאכול אם קמת בשש בבוקר????" אני שואלת כמו אמא פולנייה דאגנית. לא חשבתי שגבר בשנות השלושים לחייו יכול לסבול מ אנורקסיה או בולמיה ולהכחיש את הדברים. אני יודעת שאני רק הבת זוג שלו ולא יותר, אבל מודאגת שלא אצליח לעזור לו.

זהירות, שמנה בדרך

האושר מצוי במשקל נוצה. את יכולה לצחוק בקול גדול, ואין על חיוך של שמנים, אבל מאושרת ושמנה את לא תהיי לעולם, הסברתי לעצמי. הייתי אצל דיאטנית וניסיתי כל דיאטה אפשרית, אלא שהעובדה שאני אוהבת אוכל, חושבת אוכל ונושמת אוכל, למרבה הצער גם מעלה במשקל מאוכל- לא הביאה את האושר אלי.

מ' היא הבחורה הכי ממורמרת שהכרתי. לכאורה בחורה שיש לה את כל הסיבות להיות בלונדינית מבסוטה מהחיים (מבסוטה זו מילה שלה), וכל מה שמציק לה זה איזה 3 ק"ג עודפים. אה, וגישה פולנית לחיים.

היום היא כתבה לי בפייסבוק שנרשמה לקבוצת הרזיה בעלת שם. לתומי חשבתי שזה בזבוז כסף שאין לה. הרי היא פשוט תסבול ותבכה על כך, כפי שהיה בחדר כושר כשהיינו פוקדות אותו, אחת לחודשיים, יחדיו. או כפי שהיה לה חתול שאימצה רק כדי שיהיה לה תירוץ להתלונן, או משהו שיגמור לה את כל השאריות בבית ויחסוך ממנה את ניקוי הצלחת, אבל גם זה לא עזר והוא חטף דיכאון אחרי סירוס, מה שנשמע כמו הפרעת אכילה של ממש.

לנו אין אלוהים בכל הנוגע לאוכל. דיכאון או לא- אוכל וממתקים בעיקר תמיד היו מתכון מנצח. אין שום דבר שבעולם שיעצור אותנו, לא כולל צום כיפור, אבל לא נחשב.

דרך העיניים של מ' והמבט הממורמר שלה אנסה לראות אם קבוצת התמיכה אליה תלך תקרב אותה אל האושר, או לפחות אותי, השמנה שמאחור.