אני אוהבת אוכל. אין מישהו בעולם שיפריד ביני לבין אהבתי זו, שהיא אולי אולי אולי אהבתי הגדולה מכולן.
אין משבר בחיים שפת לחם חמה לא יכלה להרגיע, ואין שברון לב ששוקולד על כל צורותיו לא יכל לאחות.
חוששני שזו חלק מהמסורת היהודית לחיות סביב האוכל, ולשלבו בכל נוהג יהודי, אם בטוב, ואם לרע, וכיהודיה, זוהי חובתי ללאום.
כל ההקדמה הזו כדי להסביר כי למרות הכותרת המדאיגה, אנורקסיה לא נראית באופק שלי, ולכן אמא, הסירי דאגה מלבך. אף על פי כן, אני שמחה להודות שהשלתי 2.8 עודפי ייבוא ממשקלי בשבוע האחרון.
עוד 3.8 קילוגרמים למניאק, ואני מכתירה דיאטה זו כמרענן הרשמי של הקיץ. איך ירדתי כל כך הרבה וכל כך מעט זמן אתם שואלים? שילוב של כוח רצון וחוסר כוח לחיות. את ההצלחה אני לא זוקפת לזכותי, כי אם לאותו וירוס אלים שביצע בי את זממו, והותיר אותי מורעבת ומלאת טראומה, חוששת מפני מהארוחה הבאה, כמו ממתקפת דבורים על פדחת מבריקה.
בשבוע הזה יכולתי למנות על כף יד אחת את מספר הארוחות שהעזתי להכניס אל פתח פי, ויש לי רק חמש אצבעות עדיין, אם תהיתם.
אפילו ישיבה במסעדה האיטלקית האהובה עליי, בשעות של הארוחה העסקית (המחיר עושה תאבון, האמינו לי), עם חברתי הטובה, חובבת הגורמה ואנינת הטעם, לא גרמה לי להזמין קינוח (חוק בל יעבור אצלי), או לנקות את הצלחת, כמו שאמא לימדה אותי.
שוב, המחשבה אודות אוכל מלווה אותי החל משעות הבוקר המוקדמות ועד שאישוני העין שלי מצטמצמים לכדי שינה. הראש והנשמה עדיין זוכרים חסד נעורים לאהבתי זו, ואני מבטיחה לשוב ולסקור ממטעמי הארץ, בקרוב מאוד.
