מכירים את זה שאתם מציבים לעצמכם יעד, והוא נראה דווקא ממש סביר ואפילו הגיוני, גם בלי דיאטה שמצריכה הרעבה עצמית, דיכאון, רפיון עצבים, התגנבות אל המקרר בשעות לילה מאוחרות, השמנה, וחוזר חלילה.,
אבל איך שהוא אתם נתקעים עם הקילוגרמים האחרונים האלה, שלא רק שהם לא בסימן הרזיה כמצופה (תפסיקי לחשוב על הוופל, חזירה!), אלא אפילו עליה הדרגתית.
אתם יכולים להגיד לי שזו מסת שריר שפיתחתי ב3 חודשים שאני רשומה למכון כושר (בדגש על "רשומה"), או שאני אמורה לעלות על המשקל רק בשעות הבוקר המוקדמות, לחשב את הנעליים, את השפם המיותר, וכל היתר- אותי לא תשכנעו. הקילוגרמים האחרונים בכל דיאטה הם בדרך כלל מה ששובר אותי.
בטוחה שכל דיאטנית קיבלה שקל על מספר הפעמים שהיא שמעה מטופלים מלינים על כך, ובאמת שהייתי שמחה לקצת תשובות. ניסיתי לעודד את עצמי, שאחרי 17 ק"ג בשלושה חודשים, אין מצב שאני לא מצליחה להשיל 5 בפחות מחודשיים, אבל זה עודד אותי בדיוק עד שראיתי את עצמי שוב במראה.
ואז קיבלתי התערבות אלוהית: וירוס בקיבה. אני מודה, אחרי 24 שעות של צמרמורות, קור, עור ברווז, דקירות במוח (אין לי שם פיוטי יותר, ו"מיגרנה" זו בדיחה לעומת מה שהרגשתי), הזיות, וקריאה זועקת לאמא, למרות שהיא בכלל רחוקה מרחק שנות אור ממני, אין מצב שזו הייתה כוונת המשורר- עדיין, דיכוי התיאבון ופעילות מעיים בלתי נשלטת הם מתכון בטוח להרזיה מהירה, גם אם לא בריאה, לא נוחה, ולא ארוכת תוצאות..
מחר אני עולה על המשקל, וויש מי לייק!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה