מעניין כמה מכם קוראים את הכותרת ומעלים בדעתם את כוונת המשורר. אם גם אתם חושבים על דיאטה שכשלה, העלאה והורדה במשקל באופן כל כך מהיר, שעליה וירידה במדרגות הנעות בנתב"ג לא הייתה מתביישת בה, אז הרי שאתם יודעים מהי דיאטת אקורדיון.
אמנם אני לא דיאטנית עדיין, אבל ידעתי למה אני נכנסת ובכמה קילוגרמים עודפים אני עשויה לצאת מזה. ידעתי שבכל הרזיה מהירה מובטחת עלייה הרבה יותר מהירה, ואף כפולה ומכופלת. ידעתי שזו עוד דיאטה שתשאיר אותי מקומטת, מלאת סימני תפוזים ואנלוגיות אחרות, ושעד החתונה זה יעבור, רק לא החתונה שלשמה התכנסנו.
אבל רציתי תוצאות מידיות, ורציתי להוכיח לעצמי שגם אני יודעת לסתום את הפה כשצריך, לזמן קצוב ביותר.
כמו ילדה קטנה שזקוקה לחיזוקים בצורת ממתקים ופחמימות, מצאתי את עצמי מתרכזת בחגיגות יום ההולדת שלי בעיקר באיפה וכמה אני יכולה להכניס לקיבה המסכנה שלי.
כן, תמיד אמרתי שזו סוג של הלקאה עצמית. אם למות מאולקוס, אז לפחות למות רזה. אולי אני נשמעת כמו חולת אנורקסיה סופנית, חלילה וחס, אבל אני לא. תמיד טענתי שאחת מאהבותיי הגדולות בחיים, אם לא הכוח המניע אותי תחת כנפיי, היא אכילה. במסעדות, בבית, אצל חברים, אוכל של אמא, ואוכל של אמהות אחרות...
לגלות טעמים חדשים (כל עוד לא הגיחו ממעמקי הים או סביבתו), או לנסות לבשל בעצמי לטובת האנשים שאני אוהבת, סוג של תרפיה ממש, או בילוי אנתרופולוגי עבורי.
את הפעם הראשונה שאכלתי אוכל הודי לעולם לא אשכח. כמה טעמים, כמה ריחות, ממש מבחן אינטליגנציה לבטן שלי. תבלינים, רכות, אפילו האורז כבר לא סתמי, עממי ופשוט. מסחרר בעיני.
כן, אני שוב חושבת על הארוחה הבאה שלי. אקורדיון- כבר אמרתי?
