האושר מצוי במשקל נוצה. את יכולה לצחוק בקול גדול, ואין על חיוך של שמנים, אבל מאושרת ושמנה את לא תהיי לעולם, הסברתי לעצמי. הייתי אצל דיאטנית וניסיתי כל דיאטה אפשרית, אלא שהעובדה שאני אוהבת אוכל, חושבת אוכל ונושמת אוכל, למרבה הצער גם מעלה במשקל מאוכל- לא הביאה את האושר אלי.
מ' היא הבחורה הכי ממורמרת שהכרתי. לכאורה בחורה שיש לה את כל הסיבות להיות בלונדינית מבסוטה מהחיים (מבסוטה זו מילה שלה), וכל מה שמציק לה זה איזה 3 ק"ג עודפים. אה, וגישה פולנית לחיים.
היום היא כתבה לי בפייסבוק שנרשמה לקבוצת הרזיה בעלת שם. לתומי חשבתי שזה בזבוז כסף שאין לה. הרי היא פשוט תסבול ותבכה על כך, כפי שהיה בחדר כושר כשהיינו פוקדות אותו, אחת לחודשיים, יחדיו. או כפי שהיה לה חתול שאימצה רק כדי שיהיה לה תירוץ להתלונן, או משהו שיגמור לה את כל השאריות בבית ויחסוך ממנה את ניקוי הצלחת, אבל גם זה לא עזר והוא חטף דיכאון אחרי סירוס, מה שנשמע כמו הפרעת אכילה של ממש.
לנו אין אלוהים בכל הנוגע לאוכל. דיכאון או לא- אוכל וממתקים בעיקר תמיד היו מתכון מנצח. אין שום דבר שבעולם שיעצור אותנו, לא כולל צום כיפור, אבל לא נחשב.
דרך העיניים של מ' והמבט הממורמר שלה אנסה לראות אם קבוצת התמיכה אליה תלך תקרב אותה אל האושר, או לפחות אותי, השמנה שמאחור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה