בגדול, אני מאלה ששומעות את המילה דיאטה ומתחילות להעלות משקל, במקום לרדת. באמת, גם להריח שוקולד גורם לי לפצעונים, ובכלל, הפעם האחרונה שהזעתי בחדר כושר הייתה כשחתמתי על החיוב של המנוי והתחייבתי לשנה שלמה. יש מצב שיש לי פחד מהתחייבויות (עיין ערך ביטול חתונה).
אז למה לי להתחיל ולצאת בהצהרות שיסתיימו עוד לפני חרם הקוטג'? הרי כל הליך הרזיה אצלי נגמר בבכי, ולא מדובר בדמעות של אושר.
השיא אצלי הוא רגע מדידת בגד ים או רכישתו לראשונה. בהתחשב בעובדה כי העור הלבן שלי לא נחשף לאור שמש או עין בלתי מזוינת מאז רגע לידתי (וגם אז זה לא היה בהסכמתי כמובן) ועד רגע זה, ניתן לשער שהבגד ים משמש לצורכי דיכוי תאבון בלבד, לצערנו, לא את שלי...
כן, כן, אני יודעת שיש קשר ישיר בין תזונה לביטחון עצמי סלאש הערכה עצמית סלאש מציאת זוגיות ואושר פנימי.
קראתי כמה מאמרים בנושא, אבל זה מתיש. מתיש להיות אקורדיון אנושי, פעם למעלה, פעם למטה, לא לדעת אם שווה להסתכן ולנסות להיכנס אל תוך הג'ינס משנה קודמת, ולקוות שלחברות הרווקות של המתחתנת הבאה אין גוף מדהים. או להתנחם שכל מי שילדה מסביבי לא הצליחה לחזור לגזרה שלה טרם ההריון (אני בן אדם רע, תכל'ס). אולי אני צריכה פשוט לעשות סוויטש בראש, לחשוב על אוכל ככלי, ולא כבעל חשיבות יתרה, מנחמת, מאכזבת, משמינה. אולי התשובה נעוצה שם בפנים...
אה, לא, זה סתם קרקור בטן : )
זה לא אמור להרגיש כמו אקורדיון (מה גם שזה לא בריא!), הרזייה או יותר נכון הרצון להרזות מגיע מהרבה סיבות, כמו שאמרת בעצמך מציאת זוגיות, השתחלות אל אותו הג'ינס מלפני 4 שנים שישב עליך כ"כ טוב וכו' וכו', אך הדבר היחיד שיביא אותך לזה בהצלחה הוא כשאת עצמך תרגישי שאת צריכה להרזות עבור עצמך. וגם אז אני ממליצה על פעילות גופנית - את עוד תתמכרי לזה- ותזונה בריאה. לא הרעבות.
השבמחקיש לך בלוג ממש יפה, אני שמחה לגלוש פה ולקרוא את מאמריך היפים
השבמחקדיאטה hcg